שלבים באלכימיה – מאמר שני.

מאת: אלדן פרידמן

18/1/2001

 

1.         האומנות כלחימה

 

2.                 האומנות כספורט

 

3.                 אומנות כאמנות

 

4.                 מיתתו של הלוחם

 

5.                 בואו של המרפא

 

6.                 תלמיד של החיים.- האומנות כחלון ראווה לחיים

 

7.         ההשלמה :אומנות ללא אומנות, ציור ללא מכחול.

 

1. האומנות כלחימה

 

אצל רוב האנשים הניגשים ללמוד תחום כזה או אחר באומנות לחימה, נוצרת בצורה כמעט מיידית השאלה :"למה תנועה מסוימת משמשת."

החיפוש אחר הפרקטיקה ואחר יכולת ניצול האומנות למקרה שיקרה משהו, חס וחלילה, היא בראש מעייניו של התלמיד הממוצע.

התלמיד ניגש מחשש כלשהו, מעימות חיצוני עם המציאות ומרגיש כי עליו לרכוש כלים להגנה עצמית.

בבתי ספר שמאפשרים זאת, יש לתלמיד אף אפשרות להתחיל כמעט מייד עם כניסתו לבית הספר, קרבות, או תרגילי מגע באופן פתוח וחזק.

התחושה הראשונית שמקבלים במקום כזה, היא שמה שחשוב זה הניצחון. עם אימונים כאלו ניתן להפוך לחזק וקשוח די מהר, ובכלל - חושב התלמיד- מדוע לבזבז זמן על תבניות או קאטות ושאר תרגילי אסטטיקה לא נחוצים, אשר אינם תורמים דבר ליכולת הממשית באותו רגע בקרב, שהרי הכול נמדד באם זה פרקטי או לא…

גישה זו למרות שאין רע בה - מפני שהכול בבחינת תפיסתו האישית של התלמיד את חייו והשקפותיו - יוצרת לתלמיד בעיה ממש קשה לפתרון.

ככול שהתלמיד משקיע יותר ברצון לנצח כול יריב אפשרי וברצון לגבור על אתגרים חיצוניים, כך הופך הוא יותר ויותר לקורבן העצמי של עצמו.

שקט וביטחון לא יבואו אל לבו, ומנוח ורגיעה לא יהיו מנת חלקו.

התלמיד מבין אט, אט כי תמיד יש מישהו יותר חזק, להתייצב מולו ושבסה"כ הוא מתעלל ומאמלל את עצמו, מבלי שאף אחד יעשה לו שום דבר. הוא הפך לאויב מס' 1 של עצמו.

למרות שמטרתו של התלמיד היא להביא את עצמו למצב של שליטה מסוימת במציאות חייו, הוא מוצא את עצמו מתרחק ממנה יותר ויותר, מפני שהביטחון אותו שואף לגדל ולפתח – חור גדול נקוב בו.

החור הוא הידיעה כי עם עצמו עדיין לא התעמת. את עצמו לא ניצח. את מקור הפחד עוד גילה.

בסה"כ הוא מפחד.

אין שום חשיבות לכמה עצמתית נראית חבטתו, וכמה אסתטית בעיטתו, הוא עדיין בשלב רכישת הכלים לקרב. שלב האביר המתחמש.

 

2. האומנות כספורט

 

כאשר אומנות לחימה הופכת לספורט, הרי זו דרך לנסות להביא את היכולות והמטרות לידי מדידה.

ומדוע צריך מדידה ניתן לשאול?

אולי מפני שאנשים רוצים למדוד את גבול יכולתם ואולי זה איזה שהוא יצר קדום של תחרותיות טבעית.

על כול פנים, אין הבדל רב בין אומנות לחימתית לאומנות ספורטיבית, למעט חוקים ומגבלות (אשר נועדו לקרבות) על מנת להבטיח זרזיף של ציביליזציה, במקום מרחץ דמים.

 

רבים מהמתאמנים רוצים לנסות את הכלים שרכשו, אולם אינם חפצים לצאת החוצה לרחוב ולהסתבך, על כן הם מנסים באופן תרבותי יותר לראות, היכן הם ממוקמים בסולם ההיררכיה הספורטאית.

על ידי ספורט ניתן לקבע חוקים, אשר יכולים להראות את כישורי התלמיד בתבניות, באסתטיקה, יכולת לחימתית, והפגנת רוח לחימה.

באזור זה, התלמיד אשר מתחרה קבוע, הופך מעודן יותר, מחושב ,שולט באימפולסים טבעיים לנהוג באגרסיביות מיידית כתגובה, וכן לומד לרכוש כבוד הדדי לאחוות הלוחמים והיריבים.

למרות העידון, מוכרח התלמיד לראות את יריביו כאויבים והרצון לניצחון הופך אט, אט קשה יותר מפאת גיל, ויכולת אשר אינם משתפרים.

ישנה גם נקודה נוספת, והיא תחושת ההישגיות אשר מפסיקה לגרום הנאה כבעבר.

רבים נשארים בתוך המסגרת התחרותית וממירים את התחרות האישית באימון אחרים לאותה מטרה.

למרות הניצחונות וההפסדים, למרות המאמצים הבלתי נלאים של המתאמן ,מתחיל להופיע  גרעין של חוסר מיצוי, תחושה של "לעולם אין זה מספיק".

הלוחם המנוסה נלחץ, מעלה את רמת הפעילות, מערים עוד דרישות על עצמו, מנסה להרים את רף הקושי.

אולי צריך סף ריגוש יותר גבוה?, אולי שינוי בתוכנית האימונים?

זה הוא קולה השקט של הרוח האומר לו תנוח, אין לאן ללכת יותר. אני רוצה יותר. מה שאתה מחפש לא נמצא כאן.

הקול אינו חזק ואינו צעקני, אולם אי אפשר להתעלם ממנו. סופו של דבר זה הוא קולה של תמצית הישות האנושית. האביר חמוש כולו מכף רגל ועד ראש, מביט אנה ואנה וממרחקי האופק לא נראה אף יריב העונה על הצורך.

האביר משליך את כליו לקרקע ,מביט בשריונו בפעם האחרונה והולך לכיוון ההתבודדות.

זמן הנזיר הגיע.

 

3. האומנות כאמנות

 

התלמיד הבין כי אין בעולם החיצוני עוד דבר אשר יכול להמשיך ולפתח את כישוריו ולתת מענה לחיפושיו אחר שלוות נפש.

הפעם הוא פונה למקום היחיד שנותר לו: השיפוץ הפנימי.

יש והוא יכול להיתקל בדרכו במורים שונים, אשר יראו לו כיצד להיכנס פנימה לעולם שלם של חיבוטים, חיפושים בלתי נפסקים אחר אסתטיות מושלמת, ושינוי האופי וההתנהגות כנגד גדול המרדנים: האגו.

האומנות הופכת לאמנות, כלי עבודה וליטוש יומיומי, לשיפוץ תנועות בעלות כוחנות יתר. כלי המספר לך מיום ליום עד כמה קטן ומזערי הנך יחסית לכול הדברים.

עד כמה זמנית היא ההנאה מהתנועה, וכיצד האומנות היא רק חלק קטן ממרקם חייך, למרות שהנך משקיע כה הרבה בה.

עם הזמן כוחנות הופכת לצניעות, וידע לבורות.

יום אחר יום משקיע התלמיד עבודה בהבנת הנסתר שבין התנועות. לומד לחסוך באנרגיה, לחסוך בתנועה, לחסוך ברגש.

מאמציו של התלמיד מביאים אותו לרמה אחרת של האומנות, מקום בו יריביו אינם יכולים להשיגו עוד, הוא שורה בממלכת החיפוש והפעם הלחימה היא עם עצמו בלבד.

הנזיר שוקע בהתבוננות פנימית, מחפש את מקום התורפה הפנימי, את נק' הלחץ שבה הופכים מורך לב לאומץ ,תבונה לנחישות, וכוח לעצמה.

אך לא יעזרו כל חיפושים אלו, כי עדיין שלב הלחימה לא נגמר, עדיין יש רצון עז להתגבר, לחפש, לנצח כל נק' חולשה פנימית.

 

4. מיתתו של הלוחם

 

הנזיר עוזב את מקום ההתבודדות, אין בדרך זו עוד מוצא, הפעם כבר אין לאן ללכת, אין ממי ללמוד תובנות חשובות בקשר לצורות סבוכות, של תבניות, נמאס מטכניקות סודיות ונמאס מהניסיון להתגבר על העולם.

דרכו של הלוחם היא דרך הפיצוח, ישנה מציאות ובדרך כלל היא קשה, טבעו של הלוחם הוא לעשות הכול על מנת לעבור אותה ולהסתדר עמה.

 

בשלב זה התלמיד עומד על צומת דרכים :דרך אחת אומרת לעזוב אחת ולתמיד את החיפוש כי נדמה שאין תכלית וקץ לו.

דרך שניה אומרת, נסה לקבל את השינויים, הפסק לנסות לשנות דברים, העולם ימשיך להסתובב, גם מבלי שתדחוף אותו.

החלק הלוחם האחרון שבאופיו, מתמוטט והוא מקבל על עצמו את אומנות קבלה העצמית.

דרך חתחתים אשר הפילה קשים וטובים בדרך.

על ללמוד אומנות נעלה זו, חייב התלמיד ללמוד אומנות אחרת לפניה, אומנות קבלת אחריות על כל אשר קורה בחייו.

לפני שניגשים לתקן משהוא יש לדעת ממה הוא מורכב.

לתלמיד מתחוור כי הוא למעשה מעולם לא בדק , מדוע היה חשוב לו כל כך מסע חיפוש זה.

סיבת הסיבות, התחלת כל האימונים. הדרך הקודמת הגיע לקיצה.

תחושה של ריקנות עוטפת את התלמיד, מקום בו נגמרות כל התשובות.

מקום בו הידיעה ששום כוח בעולם, לא יכול לתקן את אשר בורחים ממנו.

הסיבה לצורך בעימות, הסיבה לצורך באסתטיקה, הצורך בשינוי ושליטה. מקום שבו הדרך מובילה להסכמה והשלמה.

 

5. בואו של המרפא(THE HEALER)

 

המרפא הוא השלב שבו התלמיד חייב לעשות את הקשה מכול : לקבל את עצמו כפי שהוא.

כל רגע של כעס וחוסר הסכמה בחייו נבע ממקום אחד: שיפוטיות.

השיפוטיות, היא זו שהעמידה אותו שנים על גבי שנים עם הפנים מול המראה והראתה לו עד כמה יחסי הוא כלפי הכול, עד כמה קטן, עד כמה הוא חלש, עד כמה הוא מפחד.

בשלב המרפא, לומד התלמיד להתבונן בכול חלק "מכוער" שנדמה שיש לו בנפשו, ולומד לקבל אותו כפי שהוא. ללא משוא פנים וללא פחד.

מבחינת האימון, התלמיד מפסיק לחשוש "לקבל מכות" מחבריו לאימון, ולהפך, מנסה לקבל את "כישלונותיו" באימון באהבה, ע"י הבנה כי כול צעד שיש בו נפילה, יש בו משום קידום האישיות למטרותיה.

אימון התבניות הופך מרוכך יותר ויותר ומתמלא באינטואיציה אישית לגבי איכות התנועה, ותפקידיה, או שימושיה.

המרפא אינו ההפך של הלוחם, הוא גם אינו צדו האחר.

המרפא הוא צד משלים, או המשכיות הלוחם. זהו הצד הרך יותר, המגלה בפני הנחוש ללמוד ולדעת- את כוחה המרפא של האהבה .הכוח האולטימטיבי והיחיד מכולם.

אם לפנים, היה התלמיד מתעצבן, כועס או ממורמר על זוטות בהקשרים שונים לאימון, כעת הוא לומד את מקור הרוגז, ותחילת הבעיה.

בשלב זה, אנו לומדים שלכול דבר יש סיבה ועל ידי חידוד האינטואיציה ניתן להגיע למקור הסיבות.

באימוני "PUSH HANDS" ,התלמיד לומד לקבל יותר ויותר את היריב ,ולהיות קשוב למקור חוסר שיווי המשקל העצמי ושל אחרים. הוא לומד לקבל על עצמו לחצים חיצוניים ועדיין לא להתמוטט מהשפעתם עליו, אלה להפך, לנסות ולנטרל את הלחץ החיצוני על ידי הסבתו למקום אחר.

באימונים אלו, התלמיד לומד לנתק את עצמו ממקור הלחץ, הלחץ הופך לפתע למצב ולא לבעיה אישית.

התגובה האימפולסיבית להגיב מוחלפת ביכולת בחירה.

הבחירה להגיב בזמן הרצוי לי ובמקום הנוח לי.

עם יכולת הבחירה האדם מתמלא בחיבה והערכה לצד הנגדי, מפני שהוא מבין, שהצד השני נמצא שם בשביל לעזור לו, לקדם את עצמו.

כפי שנכתב: "עזר כנגדו".

 

6. תלמיד של החיים – האומנות כחלון ראווה לחיים

 

לאחר הלקחים המושגים אט, אט לגבי יכולת הלמידה מטעויות, התלמיד מתחיל לשים לב כי בכול שעור באולם האימונים , ישנה משום סמליות לאופי ההתנהגות מחוץ לשיעור.

כאשר משהו בתוך השיעור מציק או מפריע בצורה סיסטמתית, כדאי לשים לב האם אותה הבעיה מופיעה בצורות שונות בחיים מחוץ לשיעור.

לרוב, אופיו של התלמיד יבלוט החוצה לאחר ההיתקלות בקושי הראשון.

תלמיד המחפש "חיים קלים", כנראה יעזוב לאחר מס' שיעורים, או חודשים.

 

 

תלמיד אשר מחפש נאמנה, לא ייבהל או ישבר מגערותיו של המורה, אלה ינסה לאמצם ללבו באהבה, מפני שהוא יודע ,שלמרות הקול הנוזף, יש מאחורי כן כוונה טובה וחיובית להביא את התלמיד לידי שינוי פנימי.

מעמד הפחד תופס מקום נרחב וצורות רבות בשלבים רבים בחיי התלמיד, לדוגמא: בזמן עימות חזיתי של מגע חופשי, עם יריב אשר עולה עליו בנתונים פיסיים, או יכולת תנועה טובה משלו.

מה שכול המין האנושי יודע ומתקשה ליישם, היא העובדה כי פחד מתמוסס רק ע"י התעמתות ישירה עמו.

אין דרך עקיפה או מקוצרת להביס פחד. באולם האימונים ,נוצרות לא פעם סיטואציות אשר בהן התלמיד נקרא לזמן את יכולותיו הנפשיות, על מנת לשים קץ לפחדיו מאדם מסוים, או מהתנהגות מסוימת.

במקומות אחרים, חוסר כבוד לזולת, ניצול מעמד גבוה על רקע דרגות יכולת(חגורות), יכולים לבוא לפני השטח כתכונות הנראות גם במקום העבודה והבית.

במקום זה תפקיד המרפא למגר את צורות ההתנהגות האלו, ע"י הבנה עצמית, קבלה, סלחנות לסביבה וניסיון להשפיע ע"י דוגמא אישית.

התנועות הופכות טבעיות, נינוחות, מקומות החולשה הופכים לנק' הבנה ומשם לנק' עצמה והתבנית הופכת למקור יצירה ופיתוח.

 

7..ההשלמה: אומנות ללא אומנות – ציור ללא מכחול

 

בשלב הבא מפסיק החיפוש, ישנה רק שביעות רצון המתבטאת בכול צעד בחיי התלמיד.

התלמיד מודע למעשיו, להשלכות רגשותיו ומחשבותיו על סביבתו, ועל כן הוא מנסה ליצור

מערכות יחסים הבנויות על בסיס הבנה ולא תלות, זכות ולא חובה, נתינה ללא ציפייה לתמורה.

מבחינת אומנות הלחימה אין עוד מקום שאליו צריך להגיע. הוא הנו שלמות היוצרת את עצמה.

אין חשיבות לעד כמה תנועתו אסתטית, או מדויקת, הוא מונחה ע"י אינטואיציה פנימית באשר

נכון לו ורק לו. התבנית וחייו מתמזגים למערכת יחסים מקבילה אשר בה אחד משפיע על השני

ואחד משמש חלון ראווה לשני.

האומנות הפכה לחלק אינטגרלי ממנו והוא בתורו חי את אומנותו.

המכחול אבד, בד הקנבס נזרק, השמיים והשדה הם בדי הציור, מערכות היחסים של חייו הפכו

למכחולו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גיליון מס' 2

ירחון עבור שינוי תפיסת עולם ואומנויות לחימה סיניות

 

                                                                                                            ינואר 2001

 

 

 

 

 

 

חוויות המתאמן.

 

השיעור אצלנו/ עידו לוברמן(15)

 

תחילה סיפו מספר לנו  על טכניקות חדשות שנלמד בעתיד, על גילויים חדשים ושיפורים בתבניות ובתרגילים שמצא ואם בסוף הדיבור לא תעלה בפיו בדיחה או ירידה על אחד התלמידים ו / או הסבר מדכא כמה אנו התלמידים ,גרועים וחסרי יכולת, ישנן שתי אפשרויות:

1.                 הולך להיות אימון קשה במיוחד.

2.                 לסיפו אין מצב רוח טוב ולכן לא כדאי להרגיז אותו.

החימום הוא בעיקר פיסי ולמרות המאמץ, זהו אחד החלקים בהם אני יותר נהנה בשיעור.

אני מוציא הרבה אנרגיה וזה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.

קיימת מעין תחרות שקטה בין המתקדמים מי יסיים ראשון את מטלות הכושר.

לאחר שכולם מזיעים כמו שצריך, הגיע הזמן להתאמן. התרגילים האהובים עלי ביותר הם, תרגילי יכולת ובעיטות כגון: גלגלונים, בעיטות פרפר, הנפות, ובעיטות קפיצה באוויר.

תרגילים אלו לעולם אינם משעממים אותי, הם מעייפים וקצב ההתקדמות בהם הוא אקראי, כלומר אין לדעת מתי תגיע "קפיצה" ביכולת האישית שלי.

ישנם תרגילי בסיס שאני פחות אוהב לתרגל. בתרגילים אלו יש צורך בהקפדה על עמידות נמוכות ועל מעבר בין עמידה לעמידה. הם משמשים כהכנה לקראת קרבות חופשיים והתקדמות אישית.

כאשר אנו מתבקשים לתרגל את תרגילים, אני משתדל לעשות את המאמץ המרבי בעת התרגול, לא לקטר ולשמור את רצונותיי בלבי.

לפני שהצטרפתי לקב' הקונג פו, הייתי אגרסיבי מאוד, ללא שליטה וחסר מיקוד בתנועותיי.

הקונג פו נתן לי מסגרת להתאמן בה ולשפר את יכולותיי הפיסיות ומיקד את מחשבותיי.

כמו כן, נוספו לי חברים ונחשפתי לדעות שונות. האווירה בשעת השיעור היא כייפית ושמחה, התלמידים כולם חברים ויש אהדה וסימפתיה בין אחד לשני.

יש לציין שהקשר בין אחד לשני אינו מסתיים עם תום השיעור אלא, מתבטא גם מחוץ לשיעורים, בשיחות טלפון, החלפת משחקי מחשב וסרטי וידאו.

לפני תחילת השיעור, אני מתאמן על תרגילים שאני מתקשה בהם יחד עם חברי הקבוצה ומתייעץ עימם בקשר לסוגיות בתבניות.

בחלק המעשי האחרון של השיעור אנו מתרגלים תבניות, כל אחד והתבנית בה הוא עוסק.

זהו חלק חשוב מאוד באימון לשיפור המיומנויות והכלים, למרות שלא תמיד מתחשק לי לבצעו או שאינני אוהב לתרגל תבנית מסוימת שנתבקשתי לתרגלה.

לעיתים אנו עוסקים בעבודה חופשית ללא מגינים- "קרבות" – בזוגות.

זהו אחד החלקים האהובים עלי, זהו רגע המבחן בו אני רואה מה היא יכולתי בקרב והאם אני מסוגל ליישם את התרגילים שלמדתי, או האם אני עדיין מפוחד ולחוץ בעת העבודה. ברוב הקרבות שאני עורך, אני מגלה שאני במצב שציינתי, כלומר, ההתקפות שלי אגרסיביות מדי, בגלל הלחץ הנפשי הנובע מחוסר ניסיון ומהפחד להיפגע.

כאשר אני מותקף אני בדרך כלל נלחץ, מתכופף או חושף את עצמי בדרך אחרת ולא מצליח להשתמש בחסימות אשר למדתי.

 

 

לעיתים הקרב יכול להיות מתסכל ומדכא, אך לפעמים אני מגלה ניצוצות של התקדמות.

 

מסגרת שיעורי הקונג פו שאני מתאמן בה, כוללת שני שיעורים בשבוע, באורך שעה אחת כל שיעור. כמות שעות אימון זו אינה מספיקה בעייני על מנת להתקדם ולשפר את יכולותיי.

בשל סיבה זו אני משתדל להתאמן באופן אישי או עם אחיי, מחוץ למסגרת השיעורים בזמני החופשי.

באימון בבית אני חוזר על התרגילים והתבניות שאני מרגיש שרמת ביצועם נמוכה (באופן יחסי) ואשר לא נזדמן לי לעבוד עליהם בשיעור.

אורך האימון אינו המשתנה המרכזי הקובע אם האימון היה טוב.

כמובן שככול שמתאמנים יותר, הכלים הולכים ומשתבחים, אך הכוונה שגם אימון קצר, חשוב ותורם.

מכך אני מסיק שגם מחשבה על תרגיל, תבנית או טכניקה נחשבת לאימון.

לפני כל אימון אני בוחר מספר מוגבל של תרגילים ותבניות להתאמן עליהם.

דרך זו של אימון מאפשרת לי להעמיק באותם תרגילים.

 

לסיכום, האימון בבית הוא בעייני אחד המרכיבים החשובים להתקדמות ברמת הביצוע והבנת הכלים, מאחר ולדעתי שיעורי הקונג פו הם מעין השתלמויות שבועיות,

בהן אני נעזר במומחיותו של סיפו לתיקון שגיאות וטעויות שמצאתי באימונים בבית.